<h1>הגהת המעתיק ר' משה ב"ר שם טוב ן' חביב</h1>
<h2>דף לד.</h2>
[פסחים כ"א ע"ב] ומותר בהנאתו, פשיטא. פי' כיון דאשמעינן דמאכיל לבהמה ומוכרו לנכרי פשיטא דכל הנאה דכותיה שריא. לא צריכא שחרכו קודם זמנו. פי' לאו אתוך זמנו קאי, אלא אפילו לאחר זמנו איפשר לתקנו שיוכל ליהנות ממנו אפילו לאחר זמנו, וכגון שחרכו קודם זמנו, שמותר להסיקו להנאתו לאחר זמנו, כיון שחרכו אין לו עוד תורת חמץ. ויש שאומרים מדקאמר חרכו ולא אמר שרפו, מכלל דאפילו לא שרפו לגמרי אלא שחרכו מלמעלה אע"פ שתוכו אינו חרוך לגמרי שאם יקלוף אותו ימצא בו ראוי לאכילה אפילו הכי מותר בהנאה לא באכילה, ואין בו משום איסור הנאה [ו]לא משום בל יראה ובל ימצא, דומיא דכפת שאור שיחדה לישיבה דאמרי' [מ"ה ע"ב] אם טח פניה בטיט בטלה. והר"ז כתב דהוא הדין דבאכילה נמי שרי, אלא משום דאין דרך לאכול לחם חרוך נקט לשון הנאה, דכיון דנפק מתורת לחם לא שנא באכילה ולא שנא בהנאה שרי. והראב"ד ז"ל הגיה עליו כך. זה היה סבור שהוא ראוי לאכילה, והלא אפילו ראוי לאכילת הכלב אסור בהנאה, כדאמרינן הפת שעיפשה אם נפסלה מלאכול לכלב מותרת בהנאה ואם לאו אסורה. הילכך אינו ראוי אלא לשריפה כמו פחם, ומשום הכי נקט לשון הנאה. נראה דעת הראב"ד ז"ל שהוא שרוף לגמרי. וכן הוא לשון הר"ם במז"ל [פ"ג, הי"א] ששרפו. [המכתם — פסחים]. [בגמרא. פשיטא לא צריכא אלא לר' יהודה, פי' לפי שלר' יהודה אין ביעור אלא בשריפה והוה ליה ככל הנשרפין דאפרן מותר, כדאי' בפ' בתרא דתמורה. וא"כ הוה אמינא בהדי דשריף ליה נתהני מיניה קמ"ל דלא. משום שעדיין לא נעשה אפר, אי נמי מדרבנן הוא דאסור. אבל לרבנן כיון דאין מצותו בשריפה הוה להו ככל הנקברין דאמרינן דאפרן אסור, ופשיטא דאסור ליהנות מיניה בהדי דקא שריף ליה].
